בשנת 1950, הוכיח יושיו נקטני, שנקודות הדיקור על פני מרידיאן של איבר חולה, תראנה על מוליכות חשמלית גדולה יותר, מאשר שטח פני העור הסובב את הנקודות. הוא הראה שבאדם החולה במחלת כליות הנקודות על פני מרידיאן הכליות הראו התנגדות חשמלית נמוכה יותר ממקומות אחרים על פני העור, (התנגדות חשמלית נמדדת ביחידות "אוהם" – "Ω"). ההתנגדות החשמלית ביחס הפוך למוליכות החשמלית. כאשר המוליכות החשמלית – הזרם החשמלי, ביחידות של אמפר, גבוהה אזי ההתנדגות החשמלית קטנה ולהפך. הנוסחה לחישוב היחס בין ההתנגדות (R( לבין המתח החשמלי (V) והזרם החשמלי (I), הינה R=V/I). נקטני אף הראה כי ההתנגדות החשמלית משתנה לאורך היום ותלויה בשעה, טמפרטורת הסביבה, רמת הפעילות של האדם ומצבו הנפשי.

בסוף שנות ה-70' של המאה ה-20, ובאופן דומה, זיהו דר' רוברט בקר ושותפיו למחקר, התנגדות חשמלית נמוכה בנקודות שעל פני מרידיאן המעי הגס – Large Intestine Meridian. הם העלו תיאוריה האומרת שנקודות הדיקור מתנהגות כמגברים חצאי מוליכים של מתח ישר (מגברים מחצאי מוליכים הם הבסיס לאלקטרוניקה המודרנית והם הבסיס לדיודות, הטרנזיסטורים והמעגלים המשולבים הנמצאים בכל מכשיר אלקטרוני) לאורך התאים הסב-עצביים אשר עוטפים סביב כל אחד ואחד מהעצבים בגוף. מערכת חצאי המוליכים של מתח ישר – DC – Direct Current, הופכת ליותר שלילית ככל שנרחיק לאיברים בקצות הגוף, אצבעות הידיים והבהונות ברגליים, והיא יותר חיובית בגוף ובראש. (מבחינת הרפואה הסינית אנו מתארים זאת כזרימת ה-Yin וה-Yang בגוף). 
ידוע שהעור מתפקד כסוללה. על פני העור קוטביות המתח היא שלילית ובחלק הפנימי, העור הינו עם מוליכות חיובית. בקר מצא שנקודות הדיקור הן יותר חיוביות מהעור הסובב אותן. כך שהחדרת מחט יוצרת קצר חשמלי ב"סוללה" ויוצר גרוי חשמלי הנמשכת מספר ימים. ובהמשך מתרחשת פעילות חשמלית מהסיבות הבאות:
• פעילות יונית שבין מתכת המחט ובין נוזלי הגוף.
• פולסים חשמליים בתדר נמוך בעקבות סיבוב המחטים .

האנרגיה החשמלית זורמת דרך מערכת המתח הישר אל המוח. האנלוגיה לזרימה זו הינה זרימת הצ'י כפי שהיא מתוארת בספרות העתיקה של הרפואה הסינית.
בשנת 1978 יצר לוציאני צילום קירליאני בעזרת LED (light emission diode) להראות את האפקט של נקודות הדיקור לאורך מרידיאני המעי הדק והמעי הגס.
את ההוכחה לקיומם של המרידיאנים, הראה המדען הצרפתי פייר דה-ורנג'ול (Pierre de Vernejoul). הוא הזריק איזוטופ רדיואקטיבי לתוך נקודת דיקור באדם ועקב אחר אופן התפשטות החומר בעזרת מצלמה עם חיישן גלי גאמא. האיזוטופ התפשט תוך שש דקות, למרחק של שלושים סנטימטרים לאורך המרידיאן. על מנת לאתגר את הניסוי ואת עצמו הוא הזריק את אותו איזוטופ לתוך כלי דם, בצורה אקראית שלא היתה נקודת דיקור. להפתעתו ההתפשטות של האיזוטופ היתה שונה בתכלית מההתפשטות הקודמת. במקרה אקראי זה ההתפשטות הייתה טיפוסית להתפשטות של חומר רדיואקטיבי, דהיינו ההתפשטות הייתה ממרכז ההזרקה במעגלים סביבה. ניסוי זה הביאו להבנה שאכן המרידיאנים קיימים והם אכן משמשים כמעברים בתוך הגוף.

אכן נמצאו רישומים על האקופונקטורה מהמאה ה-19. אך רק בשנות ה-70' של המאה ה-20 זכתה לפרסום רחב במערב. וזה קרה במקרה. המקרה שהביא לפרסום הרפואה הסינית בכלל והאקופונקטורה בפרט, כך היה.
כתב של "הניו-יורק טיימס" בשם גיימס רסטון, שהיה אחד הכתבים שליוו את הנשיא ניקסון בביקורו ההיסטורי בסין. באותו ביקור חלה, ג'יימס, כאשר הסתבר שיש לו דלקת תוספתן – appendicitis ויהיה עליו לעבור ניתוח להסרת התוספתן – appendectomy . עד כאן אין שום דבר מוזר בסיפור. הדבר שהקפיץ את כולם במערב היה הדיווח שלו, שאת הניתוח הוא עבר בהכרה מלאה ושהניתוח בוצע תחת אילחוש והרדמה מקומית…. בעזרת אקופונקטורה. מאחר והסיפור תפס כותרות במערב, ניסו רופאים להסביר את התופעה כ"אפקט הפלאצבו". תופעת אפקט הפלאצבו הינה כאשר בניסוי מסתבר ש-30% מחולים אשר משתתפים בניסוי תרופתי מדווחים על הטבה או הרפאות, בזמן שבלא ידיעתם הם קיבלו תרופת דמה עשויה מאבקת סוכר ולא את "תרופה האמיתית". המשמעות שביכותינו להפעיל מנגנונים ריפוי במידה ואנו מאמינים בזה, ללא תלות בתרופה כזו או אחרת. כך שהרופאים סברו שהכתב כל כך רצה להאמין ביכולת האילחוש של האקופונקטורה עד שהוא יכול היה לעבור את הניתוח ללא הרדמה "אמיתית". אך לא כך היא. מכיוון שבניסוי בחיות מעבדה נערכו ניסויים באילחוש והדבר עבד בדיוק כמו שעבד על הכתב שעבר את הניתוח, ולחיות, כידוע, אין יכולת הפעלת מנגנון אוטסוגסטי – שיכנוע עצמי שמטרתו אילחוש. על כן המסקנה שהאילחוש בעזרת האקופונקטורה עבד אצל כתב ה"ניויורק טיימס" המסכן, בזמן כריתת התוספתן, באותה מידה שעבד בחיות המעבדה שאולחשו.
בשנות ה-60' של המאה הקודמת, פיתחו מדענים שיטת "צביעת רקמות" אשר איפשרה לזהות מרידיאנים בשפן ניסויים, במעבדה. מדענים אחרים התעלמו ממחקר זה, וזאת עד לשנות ה-80'. כאשר שני חוקרים צרפתיים דר' קלוד דראס ודר' פייר דה-ורנג'ול – Dr. Claude Darras ו-Dr. Pierre De Vernejoul חזרו על הניסוי של דר' הנס, שהשתמש בחומר רדיואקטיבי לעקוב אחר צורת ההתפשטות בגוף האדם.
כאשר הם הזריקו חומר רדיואקטיבי בשם technetium – (חומר מתכתי מוכסף מסונטז, שמו בא לו מיוונית שפרושו – מלאכותי), אשר משמש ברפואה גרעינית כחומר המוזרק לגוף בבדיקות שונות. הוא חומר נוח למעקב מכיוון שהמכשירים הרפואיים יודעים לגלות ולעקוב אחריו והיתרון שלו היא, שמספיקה כמות קטנה ממנו על מנת לקבל את פליטת גלי גאמא, והוא נעלם מהגוף תוך ימים ואינו משאיר סימן או נזק. כאשר הוזרק טכנטיום לאקו-פוינטס (נקודות דיקור) בבני-אדם, הסתבר שהחומר מתפשט לאורך מסלול העוקב אחר מסלול המרידיאן, כפי שמופיע במפות ששורטטו לפני אלפי שנים על ידי המרפאים הסינים בזמן העתיק. ואילו כאשר הוזרק הטכטניום לאזור אחר שהוא אינו אקו-פוינט התפשט החומר בצורה המאפיינת התפשטות חומר זה, דהיינו, בתבנית מעגלית סביב נקודת ההזרקה. עם הזרמת הטכטניום בנקודת דיקור ועם התפשטות החומר במסלול המרידיאן , הוחדרה מחט בקצה המרידיאן , עם סיבוב המחט נתגלה שינו בשיעורי הזרימה. דבר זה מאושש את טכניקת המניפולציה של המחטים הסיניות. ואכן בניסוי זה הוכח, כפי שידעו הסינים בתקופה העתיקה, שהפעלת סטימולציה בעזרת המחט שולטת על זירימת הצ'י במרידיאן.

אקופונקטורה ורפואה סינית מסורתית

בכתבים סינים עתיקים, משנת 180 לפנה"ס, מבססים את האמונה שהבריאות מושתתת על איזון זרימת אנרגיית החיים באיברים בגוף האדם. הסינים קראו לאנרגיה זו Qi – צ'י. הרפואה הסינית מבוססת על כך שבגוף קיימים 12 מעברי אנרגיה הנקראים מרידיאנים, כשכל מרידיאן מיוחס לאחד האיברים הפנימיים – Zang-Fu או למערכת איברים. כאשר מתחולל חוסר איזון בזרימת הצ'י, מחדירים מחט מתחת לעור, בנקודה ספציפית על המרידיאן, החדרת המחט מתקנת את חוסר האיזון ומביאה להחזרת הזרימה התקינה של הצ'י. על ידי טכניקה זו ניתן להקל על כאב, להעלאת פעילות המערכת החיסונית, וכלל לשפר מגוון רחב של מחלות. כך שבעזרת הדיקור בנקודות דיקור ספציפיות, מחזירים את הזרימה החופשית והחלקה של האנרגיה הויטאלית בגוף.
אכן ראינו במאמר הקודם, שהניסוי של דר' פייר דה-ורנג'ול – Dr. Pierre De Vernejoul, הצרפתי, הוכיח את קיומם של מעברי אנרגיה אלה והקשר בניהם לבין נקודות הדיקור, ואפשרות הוויסות של הזרימה על ידי סיבסוב המחט. בשנים האחרונות הכיר אירגון הבריאות העולמי – WHO בעובדה שהרפואה הסינית אכן מרפאה, והוכרזו על ידי האירגון מעל 100 סוגים שונים של מחלות שהרפואה הסינית הראתה אפקטיביות בטיפול בהן, טווח המחלות המוכרות מכאב כרוני, מיגרנות. תסמונת מנייר (מחלת מנייר, הפרעה באוזן הפנימית שסימניה איבוד שיווי משקל חוזר ונשנה, סחרחורת, החרשות חלקית ומשתנה וזמזומים באוזניים) , שבץ, סיאטיקה, ועד סוגים שונים של דלקות מפרקים ועוד. ישנה מגמה להציע את הטיפול ברפואה הסינית בטיפול במחלות סיביבתיות – הרעלה מחומרי הדברה, ומחלות הנגרמות מהרעלה סביבתית, כימית או שאיפה של מתכות כבדות ושאר גורמי המחלות בגלל זיהום סביבתי.

איסוף, כתיבה ותרגום: יוסי קיטרו